<h1>ע"פ תהלים ל"ו י'</h1>
<h2>דף לב.</h2>
המצוה ע"א נצטוינו להתודות על החטאים [סהמ"צ לר"מ עשין ע"ג, רמב"ם הל' תשובה פרק א']. לשון הר"ם בס"ה, צונו להתודות העונות אשר עשינו לפני ה' ית' בדברים [תו"כ אח"מ פרשה ד' ה"ו והתודה זה וידוי דברים] בעת התשובה מהם וזהו הוידוי, ועניינו שיאמר אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי [יומא ל"ו ע"ב], עשיתי כך וכך וירחיב המאמר ויבקש כפרה על זאת הסבה כפי רחב לשונו. ודע שאפילו העונות אשר יתחייב עליהם אלו מיני הקרבנות שהקדמנו זכרם אשר אמר ית' שמי שהקריבם יכופר לו, אי אפשר זה אלא אם יהיה עם הקרבתם ודוי, והוא אמ' ית' [במדבר ה' ו' ז'] דבר אל בני ישראל (וגו') איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם (ומעילה) [למעל] מעל בה' ואשמה הנפש ההיא והתודו את חטאתם אשר עשו. ולשון מכילתא כפי' זה הפסוק [ספ"ז במדבר ה' ו'] לפי' שנ' [ויקרא ה' ה'] והתודה אשר חטא עליה, על החטאת כשהיא קיימת לא משנשחטה, אין במשמע שיתודה יחיד אלא על ביאת המקדש. כי זה הכתוב ר"ל והתודה אשר חטא עליה, אמנם בא בפרשת ויקרא במטמא מקדש וקדשיו וממה שכבר בארנוהו. ואמרו במכילתא כי אנחנו לא היינו לומדים מזה הפסוק זולתי הודוי במטמא מקדש וקדשיו, מנין אתה מרבה שאר כל המצות ת"ל דבר אל בני ישראל והתודו, מניין אף מיתות וכריתות אמר חטאתם, כל חטאתם לרבות מצות לא תעשה, כי יעשו לרבות מצות עשה. ושם נאמר גם כן מכל חטאת האדם מה שבינו לבין חברו ועל הגנבות ועל הגזלות ועל לשון הרע, למעול מעל לרבות הנשבע בשם לשקר והמקלל, ואשמה לרבות כל חייבי מיתות שיתודו. יכול אף הנהרגין על פי זוממין, לא אמרתי אלא ואשמה הנפש ההיא, ר"ל שהוא לא יתחייב לו ודוי כשידע שאין עון לא שהעידו עליו שקר. הנה נתבאר לך, שעל כל מיני העונות הגדולים והקטנים ואפילו מצות עשה יתחייב הודוי. ומפני שבזה הצווי שהוא והתודה [ויקרא ה' ה'] עם חיוב הקרבן היה עולה במחשבה שאין הודוי בפני עצמו מצוה, ואמנם הוא מן הדברים הנמשכים אחר הקרבן על כן הוצרכו במכילתא לבאר בזה הלשון, יכול בזמן שהן מביאין הם מתודים [צ"ל שהם מביאים מתודים] ומנין אף בזמן שאין מביאין, אמר דבר אל בני ישראל והתודו, אין במשמע ודוי אלא בארץ, ומנין אף בגלות, אמ' [ויקרא כ"ו מ'] והתודו את עונם ואת עון אבותם. וכן בדניאל [דניאל ט' ז'] אומר לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים, הנה נתבאר לך מכל מה שזכרנוהו שהודוי מצוה בפני עצמה, ומחוייבת לחוטא על אי זה חטא שחטא בין בארץ בין בחוצה לארץ בין הביא קרבן בין לא הביא קרבן יתחייב לו הודוי, כמו שאמר ית' והתודו את חטאתם אשר עשו. ולשון ספרא [תו"כ אחרי מות פרשה ד' ה"ו] ג"כ והתודו זה ודוי דברים ע"כ.
ומפני שזאת המצוה הוא עקר גדול ויתד נאמן שכל התורה והמצות תלויות בו נרחיב בה באור ומה שכונתנו לבאר בה יתבאר בארבעה שערים. השער הראשון יפתח לדעת תועלת מצוה זו ומעלתה ואל כמה ענינים תחלק. השער השני יפתח להודיע איזו היא התשובה המעולה והענינים המביאים לה. השער השלישי יפתח לדבר תו[עים] שמקרעין גזר דינו של אדם עם באור ארבעה חלקי כפרה. השער הרביעי יפתח לדעת באור מאמרי רבותינו באותן שאין להם חלק לע"ה.
שער ראשון יפתח לדעת תועלת מצוה זו ומעלתה ואל כמה ענינים תחלק. תועלת מצוה זו מבוארת בעצמה והיא מן הגדולה שבמצות לשלמות האדם ותכליתו. כי מאשר יצר לב האדם רע מנעוריו הוא [בראשית ח' כ"א] והוא נמשך תחלה להפיק רצון החמר ותאותו, כמו שתראה בגדול היונקים והילדים ולפעמים ימשך בענין ההוא אף כי יגדל, לפיכך הוצרכה מצות התשובה, והתשובה הוא שלמות בריאותו להעיר שכלו, ולזאת הכונה באמרו [פסחים נ"ד ע"א] שהתשובה נבראת קודם שנברא העולם. ואמרו [פדר"א פ"ג] כי הקב"ה היה בורא העולם ולא היה יכול לעמוד עד שברא התשובה. וזה מבואר שאין עמידת העולם, ר"ל האדם שהוא "עולם קטן" בלתי תשובה, כי [אדם] אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. אמנם אמרם שה' ברא את התשובה זה מבואר למשכיל, שהתשובה היא הערה שכלית. ובזה יתבאר לך איך נבראת קודם שנברא העולם לקדימת מעלה וקדימת סבה. ובאה עקר המצוה בדברים שהיה מביא עליהם קרבן מענינים שלא היה נראה שיהיה עון גדול, כגון מטמא מקדש וקדשיו ונשבע על שקר, להעיר כי גם באלה העונות אין הבאת הקרבן עקר הכפרה בהם רק הודוי, והוא ודוי דברים, כי הדבור הוא שליח המחשבה הצודקת ומעורר השכל, מפני כי איזה חטא שיהיה או איזו עברה שתעשה היא גדולה לנפש, וצריך לודוי ולהערה גדולה, וכל שכן החטאים הגדולים. אמנם בהיות הודוי על מחוייבי מיתות, מן המבואר שהודוי הוא לנפש ולהעיר נפשו ולנקותה מן הפשעים צריך שיתודה. אמנם שהודוי הוא אפילו במצות עשה, זה מבואר לכונה שכתבנו, כי איזה בטול מצות עשה שיהיה כבר חסר נפשו מן התועלת הנמשך ממנה לנפש וצריך ודוי דברים כדי שיתעורר לזה. ומאשר הודוי הוא לנפש ר"ל לשכל רמזו רבותינו בב"ר אמר כי כאשר קלל ה' נחש וחוה על חטאתם לא רמז להם תשובה, ולאדם רמז תשובה באמרו [בראשית ג' י"ט] בזעת אפך תאכל לחם עד שובך, וזה מבואר הכונה שהתשובה היא לאדם באשר הוא אדם ר"ל בעל שכל, ורמזו באמרם תאכל לחם עד שובך שהוא אוכל לחם עד שישוב אל ה', אך כשישוב אל ה' יתענג מזיו כבודו ויחיה על מוצא פי ה'.
ולמעלת התשובה אמרו [יומא פ"ו ע"א] גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנ' [הושע י"ד ב'] שובה ישראל עד ה' אלקיך. ואמרו [יומא שם] גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם שנ' [ירמיה ג' כ"ב] שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. ואמרו [יומא פ"ו ע"ב] גדולה תשובה שמארכת ימיו של אדם שנ' [יחזקאל י"ח כ"ג] החפץ אחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה. ואמרו [יומא שם] גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה, וכל אחד מאלו הענינים הוא ענין אמתי, לפי ענין החטא, וכל אחד ענין בפני עצמו. כי אמרם גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, כי אם יהיה החטא בדעות ובאמונות בלתי אמתיות, כאשר ישוב אל ה' מתעורר להשיג האמת ישוב אליו. וזה אמרם שמגעת עד כסא הכבוד המורה על אמתת מציאותו. וזאת כונת הפסוק שובה ישראל עד ה' אלקיך, ונאמר [ירמיה ד' א'] אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב, ר"ל בי תדבק. ואמרם שמביאה רפואה לעולם, היא רפאות הנפש גם רפאות הגוף. והרפואה לנפש כי אם חטא האדם במדות ותכונות בלתי ישרות שהוא חולי הנפש, כאשר ישוב ויתוקן מדותיו מביא רפאות לנפשו, וגם רפאות הגוף באשר העברות הם סבה לחליי הגוף, ועם התשובה מהם מביא רפאות לגופו. עם הכונה בו שלעונש העברות ישיגהו מקרים וחלאים רעים כמו שבא ביעודי התורה וירפאם עם התשובה. ואמנם אמרו שהתשובה מארכת ימיו זה מבואר הכונה גם כן כמו שכתבנו, עם מה שאפשר לבאר בו אריכות ימים לעולם שכלו ארוך. וזאת כונת הפסוק [יחזקאל ל"ג י"א] בשוב רשע מדרכו וחיה, וכן אמרו [שם י"ח ל"א ל"ב] ולמה תמותו בית ישראל [ו]השיבו וחיו. ואמרו בתורה [דברים ל' י'] כי תשוב אל ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך. ואמרו שמקרבת הגאולה זה מבואר בתורה, באמרו [שם שם ב'—ג'] ושבת עד ה' אלקיך ושב ה' אלקיך את שבותך וריחמך, וזה דבר ידוע כי כאשר נשוב אל ה' נדבק בו והשגחתו בנו דבקה תמיד. וזאת כונת הפסוק [תהלים צ"ה י"ז] היום אם בקולו תשמעו. ואמרם [סנהדרין צ' ע"א] לא זכו בעתה זכו אחישנה. סוף דבר נאמר שהתשובה היא סבה לכל הטובות ולכל הגאולות, ר"ל לגאולת הגוף והנפש ולרפואתם.
ואחר שבארנו מעלת התשובה צריך שנבאר מאמרי רבותינו אמרם [ברכות ל"ד ע"א] כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו [ישעיה ס"ד ג'], ופליגא דר' אבהו דא"ר אבהו מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, שנ' [שם נ"ג י"ט] שלום שלום לרחוק ולקרוב, לרחוק ברישא והדר לקרוב. ואידך מאי רחוק רחוק מעברה מאי קרוב קרוב לעברה ונצל ממנה. דע כי אלו המאמרים וכיוצא בהם מן המאמרים המדעיים, כל אחד ואחד אמתי לפי ענינו גם אם יראו כחולקים והכונה אצלי באלו המאמרים כי המאמר הראשון בצדיק גמור אשר הכשרהו שכלו הטוב אל האמונות הטובות ולעמוד כנגד הכופרים וזה באמת גדול מאד ממי שהבהילוהו תחלה קצת אמונות רעות עד שהועתק מהם, אם מעצמו אם למורה למדהו והורהו. וזה כאברהם אבינו אשר קראו [ע"פ ישעיה מ"א ח'] ה' אוהבי, ואמרו רבותינו [נדרים ל"ב ע"א] עליו בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו, וזאת מעלה שאין למעלה ממנה. והמאמר האחר שמעלת בעלי תשובה על הצדיקים הגמורים, הכונה אצלי, לפי חלוקת הנשואים כי בעל תשובה שרתיחת טבעו הביאהו לקצת עברות ויעמוד כגבור להלחם עם המלך זקן וכסיל, שמעלתו גדולה על הצדיק הגמור אשר בסבת תכונת מזגו הטוב לא חטא לעולם והר"ם האריך באלו הענינים בפי' אבות בפ"ו [שמונה פרקים לר"מ פ"ו] להקדמות בהפרש שיש בין החסיד המעולה ובין הכובש את יצרו והמושל בנפשו, ואין כונתינו להביא הנה כל הלשונות כי יארך הענין, גם כן אין צורך, כי ספרי הר"ם צריך שיהיו נגד עיני האדם תמיד, והפורש מהם כפורש מחיים [ע"פ קדושין ס"ו ע"ב], ודי לנו כשנכתוב ונרמוז המקומות.
שער שני יפתח להודיע איזו היא התשובה המעולה והענינים המביאים אליה כבר בארנו שעקר התשובה הוא להערת הנפש, וצריך אל עזיבת החטא והרחיקו ממנו הוא שאמר הנביא [ישעיה נ"ה ז'] יעזוב רשע דרכו וגו'. והשלמות הגמור בעזיבת החטא והרחיקו ממנו, לא שיעזב החטא ממנו ר"ל והוא שיעזבנו בעודו בכחו וברתיחת טבעו [רמב"ם שם ה"א], אלא שיגביר שכלו על מזגו לעזוב החטא ולהרחיקו, וזהו שלמות התשובה. וזה אמרם [עבודה זרה י"ט ע"א] אשרי איש אשרי העושה תשובה בעודו איש. ואמר שלמה [קהלת י"ב א'] וזכור את בוראך בימי בחורותיך ואמרו רבותינו [יומא פ"ו ע"ב ע"ש] איזהו בעל תשובה גמור כל שבאה דבר עברה לידו ונצל ממנה ומחוי רב יהודה באותו פרק ובאותו מקום ובאותה אשה. לא שיעזב ממנו החטא מצד תשות כחו שאין זו תשובה גמורה ולא הערה שכלית. וכיצד הוא הדרך להכניע הפעולות החמריות למי שגברו עליו צריך שיכניעם בתעניות ובהערות רבות נפשו [אולי צ"ל בנפשו] להגביר שכלו על מזגו. ולזאת הכונה אמרו [ראש השנה ט"ז ע"ב] שהתענית אחד מן הדברים המקרעים גזר דינו של אדם כמו שאנו עתידים לבאר.
ודבר ידוע הוא כי חליי הנפש כחליי הגוף הם, וכמו שחולי הגוף בסבת מותר לחות צריך שיריקהו וינקהו מן המותרות, כן בחולי הנפש אם מצד תאוות גופניות כגון רוב המאכל והמשך אחר ההנאות, אם בחולי המדות כגון כעס או גאוה צריך שירגיל עצמו בהפכיות, ויבא עד הקצה האחרון, וזה שיתענה וימנע אף מהדברים הצריכים לגופו. וכן בחליי המדות הרעות שלא יכעס אפילו בדבר שראוי לכעוס עליו, וילבש בלויי סחבות ויהיה נבזה בעיניו נמאס, ולא יתן אל לבו גם אם ישמע עברו ויקללו. וכן אם טבעו נמשך לגזלות או לגנבות, גם לחמדת הממון שהוא חולי גדול לנפש, רפואתו כי יפזר ממונו אם בהשבת הגזלות והגנבות או באשר יפזר לצדקה, שיהא בזה הערה גדולה לנפש. ועל זה אמרו [ר"ה שם] שהצדקה מקרעת גזר דינו של אדם כמו שנבאר. וכן בכל מדה ומדה מחליי הנפש צריך שיתרחק מהמדה ההיא לצד הקצה האחרון עד שירגיל בו, וישוב מעט מעט לדרך הממוצעת שהיא הדרך הישרה, והיא דרך מצות תורתנו למי שיעיין בהם על דרך האמת, וזהו רפואת חליי הנפשות כפי ההרגל הנהוג בחליי הגופות, ומי שלא יוכל להכניע חמרו מצד הרגל המקום שהוא בו בחברת הריעים רפואות חלייו הוא בזה שיגלה ממקומו. ולזאת הכונה אמרו רבותינו [סנהדרין ל"ז ע"ב] גלות מכפרת עון. ואמרו [קדושין מ' ע"א] ששנוי מקום מקרע גזר דינו של אדם כמו שאנחנו עתידים לבאר. וזה בחולה חולי הגופות מצד האויר שאין תרופה לו עד שיצא ממקומו או יתקנו אוירו, ואמרו רבותינו [קדושין שם] אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירים אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה מה שלבו חפץ. הכונה בלבישת שחורים להכניעו חמרו, וכן כאשר ילך למקום שאין מכירין אותו תהיה סבת הכנעתו. אמנם אמרו ויעשה מה שלבו חפץ. כי אחר הכנעתו בלבישת השחורים וגלותו ממקומו ידוע שיכנע, או הכונה יעשה מה שלבו חפץ כי בהתרחקו משכניו לא יחטיא אחרים. אמנם הבאור הראשון נראה.
סוף דבר צריך החוטא שישתדל בכל מיני השתדלות בדברים שיכניע בהם (אמרו) [יצרו] ויעזוב חטאו. והוא שאמר הנביא [ישעיה נ"ה ז'] "יעזוב רשע דרכו", אמר יעזוב רשע דרכו על הרשע בכל מעשים רעים, ואמר "ואיש און מחשבותיו" לחוטא במדות ובדעות, וזה כלל כל העברות במעשים ובדעות. וכאשר יעזוב דרכו ומחשבותיו ישוב אל ה' וירחמהו. ואמר ישוב אל ה' כאשר היה רחוק ממנו, והתשובה היא בהערה שכלית כמו שאמרנו. ועקר ההתעוררות הוא כאשר ידע שהחטא והחליא נפשו שיבקש מה' רפואה, כמאמר דוד [תהלים מ"א ד'] רפאה נפשי כי חטאתי לך. וכבר בארנו במצות התפלה [מצוה י"ג] הכונה בענינים אלו, כשהאדם מתפלל אל ה' שיורהו מדרכו וידריכהו בתשובה. וכבר בארנו בשער הקודם שה' ברא את התשובה, ונאמר בהגדה [מדרש שוחר טוב מ"ז כ"ה י', ירושלמי מכות פ"ב ה"ז, פסדר"כ] טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך, אם טוב למה ישר ואם ישר למה טוב שהוא מורה לחטאים לעשות תשובה. מלת "טוב" יאמר על ההטבה והחנינה, ויושר לתת לכל אחד כפי הראוי. ואמר שה' טוב לחוטא כאשר מורה לו דרכי התשובה כפי הדרך שבארנו. ולזאת הכונה באה ענין התפלה לשם באמרו [תהלים פ' ע"ד ע"ש] ה' אלקים השיבנו האר פניך ונושע, כי בהתעוררו אל התשובה יתעורר שכלו שהוא אור פני ה', ובאורו יראה אור
